…על נדודי נצח ושוב על פני האדמה… על זריעה, לבלוב, ועל קציר בָּשֵׁל־נוטף. ועל הפרחים הגדולים, על הפרחים המגוונים, על הפרחים הזרים שלא נודעו.
היכן ינוח היגע? מתי יבוא הביתה הבודד בלבו? אילו דלתות פתוחות בפני הנודד, ובאיזה מקום, ובאיזו ארץ, ובאיזו עת?
היכן? היכן יוכל תשוש הלב להשתקע לנצח, היכן יוכל היגע מנדודיו למצוא שלווה, היכן יידומו ההמולה, הקדחת, הדאגה, לַנֶצח.
למי שייכת האדמה? האם רצינו באדמה כדי שנוכל לנדוד על פניה? האם אנו זקוקים לאדמה שלא נשקוט ולא ננוח על פניה? מי שזקוק לאדמה, לו תהיה האדמה: הוא ינוח עליה, ינוח במקום קטן, יתגורר בחדר אחד קטן לנצח.
האם הרגיש צורך באלף לשונות, ולכן חיפש אותן כך ברפש ובאימה של ריבוא רחובות פראיים? הוא לא יזדקק עוד ללשון, הוא לא יזדקק ללשון לשם שתיקה ואדמה; הוא לא יוציא מילה מהשפתיים המושרשות, עינו הקרה של הנחש תציץ למענו מבעד לארובות המוח, זעקה לא תפרוץ מן הלב שצֶמח מטפס בוקע ממנו.
לספר הקולי, בהקראה נפלאה של יפעת הר אבן
יותר מכפי ש”אין דלת” הוא נובלה, כפי שהגדירו מבקרי הספרות עם צאתו לאור, הוא שירה אֶפית. אין זו כמובן השירה האפית הקלאסית שמתארת את מאבקן העקוב מדם של קבוצות אוכלוסייה מסוימות באחרות, אלא כזאת המתארת את מאבקו של אדם בנפשו שאינה מניחה לו, ובגללה הוא חש בדידות וניכור בכל מקום שאליו הוא מגיע. ולפני שאעמוד על מאפייניה של היצירה הזאת, ועל ההקשר ההיסטורי והספרותי שבו נכתבה, יש להודות למתרגמת, לי עברון, שתירגמה את הטקסט הזה באוזן קשובה למהלכו של השיר, לצליליו ולקצבו. תומס וולף כותב מנהמת לבו השותת ולנהמה הזאת יש צליל ומקצב שנשמרו יפה בתרגום. (עלית קרפ, “הארץ ספרים”, 18.1.17)
***
שני תרגומים של ספרי תומאס וולף יצאו כעת לאור במקביל. האחד, ספר קלאסי למיטיבי קרוא, שמופיע בתרגום מחודש; האחר, ספרון דקיק למתחילים בשדה הקלאסיקה ולממהרים, היוצא לאור לראשונה בעברית. זוהי חגיגה כפולה ושתי ההוצאות, ובעיקר המתרגמים, ראויים לכל שבח. מי שקרא את תומאס וולף במקור יודע עד כמה שפתו עשירה, מורכבת ותובענית, גדושה ביטויי שפה גבוהים ונדירים. התרגומים החדשים, של עודד פלד ושל לי עברון, שומרים על רוח המקור ועל הסגנון הפיוטי העשיר והמורכב לטובת קוראי העברית. (חבצלת פרבר, מוסף “שבת” של “מקור ראשון”, 17.3.2017)
***
קריאה ב”אין דלת”, שתורגם על ידי לי עברון ושומר על המוזיקליות שבכתיבת וולף בדומה למתרגמיו העבריים הקודמים, כמותה כשיוט פואטי בין שברי תחושות, מראות וצלילים. (עמר לחמנוביץ, “ישראל היום”, 12.1.2017)
דיטה גוטמן