בקצה העולם

מאת: קתרין פולאן

טוב להיות תמיד בדרך לאלסקה. אבל להגיע לשם — בשביל מה? התיק שלי ארוז. הלילה ירד. יום אחד אני עוזבת את מַנוֹסְק־לֶה־פְּלַטוֹ, מָנוֹס־לֶה־פְּלַטוֹ, חודש פברואר, הבַּרים לא מתרוקנים, עשן ובירה, אני מפליגה לסוף העולם על פני הים הכחול הגדול. אל הצלילוּת והסכנה, אני מפליגה. אני לא רוצה עוד למות משעמום, מבירה, מכדור תועה. מאומללות. אני מפליגה. את משוגעת. הם לועגים. הם לועגים תמיד — לגמרי לבדך בספינות מלאות גברים, את משוגעת… הם צוחקים.
תצחקו. תצחקו. תשתו. תשתכרו. תמותו אם אתם רוצים. אני — לא. אני נוסעת לדוג באלסקה. ביי ביי.

הספר באתר כתר

עורכת התרגום

רימונה די-נור

Portfolio Image