הסודות ששמרנו

מאת: לארה פרסקוט

הדפסנו מאה מילים לדקה ומעולם לא החמצנו הברה. כל אחד משולחנותינו הזהים צויד במכונת כתיבה רוֹיָאל קְוַויֶיט דֶלַקְס ירקרקה, במכשיר טלפון חוגה שחור של וֶסטֶרן אֶלֶקטריק ובערימת פנקסים צהובים. אצבעותינו התעופפו על המקשים. לא חדלנו לתקתק. הפסקנו רק כדי לענות לטלפון או לשאוף מסיגריה. אחדות מאיתנו הצליחו לעשות את שני הדברים בלי לפגום בקצב התקתוק.
הגברים היו מגיעים בסביבות עשר. אחד־אחד קראו לנו אל משרדיהם. היינו יושבות בכיסאות קטנים שנדחפו לפינות בעוד הם יושבים מאחורי שולחנות המהגוני הגדולים שלהם או פוסעים כה וכה על השטיח ומדברים אל התקרה. היינו מקשיבות. היינו מקליטות. אנחנו היינו הקהל בן האישה האחת למִזכרים שלהם, לדוחות שלהם, להערכות שלהם, להזמנות ארוחת הצהריים שלהם. לפעמים שכחו שאנחנו שם ואז נודע לנו הרבה יותר: מי מנסה לחסום מהלך של מישהו אחר, מי משחק משחקי כוח, מי מנהל רומן, מי נחשב באותה עת ומי כבר לא.
לפעמים פנו אלינו לא בשמותינו אלא על פי צבע השיער או מבנה הגוף: בלונדינית, ג’ינג’ית, ציצים. גם אנחנו קראנו להם בשמות סודיים: שולח ידיים, ריח של קפה, שיניים.

לספר באתר מודן הוצאה לאור