יומנה של גברת כפרית

א”מ דלאפילד

לספר באתר “תשע נשמות”

ביקורת מאת גלית דהן קרליבך, מגזין “אפוק”, 8.10.23

קורותיה ובעיקר תלאותיה של גברת כפרית

כפי שקרה לסופרים לא מעטים כמו ג’וזף הלר, ג’יי קיי רולינג וא”א מילן – גם אליזבת מוניקה דאשווד או בשם העט הספרותי שלה א”מ דלאפילד – תיזכר כסופרת שכתבה יצירה אחת נצחית שאינה יורדת מהמדף כבר כמעט מאה שנים, אף שהייתה פורייה מאוד וכתבה יצירות רבות אחרות.

“יומנה של גברת כפרית” מתאר את קורותיה, הרפתקאותיה ובעיקר תלאותיה של גברת כפרית אנגלית אחת המתגוררת בכפר במחוז דבונשייר.

הספר כתוב כתיעוד יום-יומי ביומן, שבו הקורא עד לכל התרחשות בחייה של אישה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. האישה מגלמת תפקיד כפול. מצד אחד מדובר באישה נורמלית למדי שגם קוראים במאה ה-21 יזדהו עם צרותיה: לנהל שגרת בית הגיונית, להיפטר מהחובות הנערמים, יחד עם רכישת בגדים מפוארים ושלל ציוד מנקר עיניים וכמובן – הרצון הנצחי לחנוק את השכנה המושלמת מדי.

מצד שני, ככל שהיומן-רומן מתקדם, כך הקורא הולך ומתוודע למסכת סבל ועינויים (קטנים אך נוכחים מאוד) של אישה שמוכרחה להעמיד פנים – כדי לשאת איכשהו את העול שבמעמדה. ומעניין כאן הקשר הסמנטי בין “מעמד” ל”העמדת פנים”. שכן אף שגב הספר מתאר את הספר כ”אחד הספרים המצחיקים והפמיניסטים ביותר של הספרות האנגלית במאה העשרים” – נראה שהצחוק הוא תמיד על חשבון גיבורת הספר. ואף שבשורת הפמיניזם הגיעה לאנגליה בזמן פרסומו של הספר – דבר אינו עומד בפני חשיבות המעמדות, גם אם באופן סמוי וגם אם מדובר בגלגול עיניים מצד החברה העשירה והמיוחסת.

כמעט כולם מתנכלים לבעלת היומן שלנו, מי באדישות ומי ברוע. ועליה להעמיד פנים, כל העת, וכלפי כולם – גם כלפי האנשים הקרובים לה.

היא מעמידה פנים מול רוברט, בעלה האדיש והפלגמט המעדיף להסתתר מאחורי עיתון ולהתעלם מבעיות דוחקות. בהקשר זה קשה שלא להיזכר מיד במר בנט, אב המשפחה ב”גאווה ודעה קדומה” של ג’יין אוסטן – שנהג להסתגר בספרייתו ולתת לאשתו לעשות את כל העבודה השחורה, קרי: טיפול בכלכלת הבית ובנישואי הבנות.

למרבה הצער, אדישותו של רוברט אינה מופנית כלפי כולן ולכן, כדי לדקור מעט את ימי השגרה של גיבורתנו וגם את לבה, הוא נוהג להתעלם מהופעתה החיצונית של אשתו, אך מפגין עניין במשיכתה וביופייה של מכרה שנקלעה לסביבה. התיאור היומני והפרוזאי הזה מקמט את לבה של הגיבורה כמו גם את לב הקורא.

לא רק בפני בעלה היא מעמידה פנים. היא מעמידה פנים מול ילדיה, נושיה, שכניה, חבריה העשירים והמוצלחים יותר וכמובן בפני המשרתים – האומנת והטבחית. אבל דווקא את הנמוכים במעמדות היא אינה מצליחה להוליך שולל.

“הטבחית אמרה שאם לא יקבלו עזרה במטבח לא יוכלו בשום אופן לעשות את כל העבודה. בעיניי הדרישה אינה סבירה, וכרוכה בהוצאה מיותרת. כמו כן, ידוע לי שאי אפשר להשיג עזרה בעונה זו של השנה. נגעלתי מעצמי כששמעתי את עצמי משיבה בצביעות, בנימה חביבה, שבסדר גמור, אבדוק מה אפשר לעשות. משרתים, יש להודות, עושים מכולנו פחדנים”.

אבל בעיניי קסמה של הגיבורה דווקא נעוץ בכנות, ביושר ובאומץ שלה. היא, שלא כבעלה, או כרוב האנשים המשחקים את תפקידם בתחרות המשמימה של נשף המעמדות וניקור העיניים – ניחנה במבט חד וחריף כלפי הסובבים אותה. היא שוטחת בפנינו את חולשותיה ואת חסרונותיה – ובה בעת שוטחת בפנינו את הריקבון המפעפע תחת כל שולחן הערוך לפי כל כללי הטקס, ומכאן גדולתו של הספר.

כמו שאפשר לצפות מאישה חדת עין, היומן שלה רצוף בהברקות נפלאות, תמימות כביכול:

” 4 בספטמבר: מיקי תומפסון ממשיך להתגלות כילד מקסים ובעל מזג עליז, נימוסים טובים ובריאות מצוינת. בעקבות שאלותיי התברר לי שהוא יתום, ולא הופתעתי כלל. לא אחת הבחנתי שהיעדר דאגה הורית מועיל מאוד לצאצא. הפקעות עדיין בתחנה”.

האבחנות הללו מוכיחות שאפילו כפר קטן יכול לספק שלל אבחנות שכוחן יפה גם לעולם הגדול והאורבני. הדמויות המיוצגות ביומן מוכרות לנו בתחפושות שונות גם במבנה העירוני והבורגני: אשת הכומר ש”נתקעת” בבית שכניה ללא הזמנה, ילד מפונק עד שחיתות, אומנת קרת לב המזייפת היסטריה וחברה בוגדנית. וכשהדבר כרוך בתרגום מענג ומשובח של לי עברון – לתחושתי הספר יישאר על מדף הספרות הישראלית לזמן רב.