שַׁרלוֹטֶה למדה לקרוא את שמה הפרטי מכתובת על מצבה.
היא לא הייתה אפוא שרלוטה הראשונה.
קדמה לה דודתה, אחות אמה.
שתי האחיות קרובות מאוד, עד ערב אחד בנובמבר 1913.
פְרַנְצִיסְקָה ושַׁרְלוֹטֶה שרות יחד, רוקדות, גם צוחקות.
לעולם לא באופן מנקר עיניים.
יש צניעות בגילויי האושר שלהן.
אולי הדבר קשור באישיותו של אביהן.
אינטלקטואל נוקשה, חובב אמנות ועתיקות.
בעיניו אין דבר מעניין יותר מאבק רומאי.
אִמן רכה יותר.
אבל הרוך גוזר עליה עצבות.
חייה הם רצף של אסונות.
אחר כך נמנה אותם.
לעת עתה נישאר עם שרלוטה.
שרלוטה הראשונה.
היא יפה, שערותיה שחורות וארוכות כמו הבטחות.
תמי בורשטיין