ההסבר של ג’ורג’ סילברמן מאת צ’רלס דיקנס בשנת 1868, כשנתיים לפני מותו, פרסם צ’רלס דיקנס את יצירת המופת האחרונה שלו. ״ההסבר של ג’ורג’ סילברמן״ הוא הזדמנות לפגוש את דיקנס הבוגר, הדן במתח שבין טבע לציוויליזציה, בין עשירים לעניים, בין מוסכמות לתשוקה.   ג׳ורג׳ סילברמן, “שטן קטן וחמדן” שנולד במרתף טחוב וגדל כעני מרוד, פורש בפנינו

  ורד אחד/ מוריאל ברברי כשרוז, בוטניקאית המתגוררת בצרפת, מקבלת שיחת טלפון מפתיעה מעורך הדין של אביה היא כבר בת ארבעים. הוא מזמין אותה להגיע לקיוטו לרגל הקראת צוואתו של האב שמעולם לא פגשה. בשלב זה בחייה שום דבר כבר לא מחזיק אותה בצרפת. לא משפחה, לא עבודה ולא אהבה. וכך, לראשונה בחייה, רוז מוצאת

דייוויד קופרפילד מאת צ’רלס דיקנס ***סט שני חלקים*** זהו סיפור חייו של דייוויד קוֹפֶּרפילד, מילדותו הענייה והאומללה ועד לבגרותו ולגילוי הייעוד שלו כסופר מצליח. דייוויד נולד ב–1820 במחוז סַאפוֹק שבאנגליה, שישה חודשים לאחר מות אביו. שנותיו הראשונות עוברות עליו באושר יחסי בחברת אימו האוהבת אך השברירית וסוכנת הבית טובת הלב פֶּגוֹטי. אבל כשדייוויד בן שבע

מאת ז’קי דורן עורכת התרגום: אורנה סיף הנרי, שף ובעלים של מסעדה צרפתית משובחת מסביבות העיר דיז’ון שבמזרח צרפת, שוכב חסר הכרה בבית החולים. ימיו ספורים. מסע חייו של המהגר האלג’יראי, שנמלט מחיי מלחמות ועוני והפך בעשר אצבעותיו לשף מקומי נודע, עומד להסתיים. לצד מיטתו נמצא בנו היחיד, ז’וּליֶין, שתפס את מקומו של האב במסעדה. זיכרונות

מאת רג’ינלד ארקל מגדיר פרחים ריחני רב שנתי. יומן זיכרונות מאת גיבור ספרותי יוצא דופן; פרח תרח האסופי, בנו של שום איש, שמצא משמעות בקיומו בעולמם המופלא של הצמחים. בכתיבה שדומה למשב רוח קריר ביום חמסין, פורש בפנינו הסופר את זיכרונותיו של גנן אנגלי בן המאה ה־19, שהקדיש את חייו לערוגות הגן של בעלת אחוזה

מאת קרלס פורטה סְתָו בָּעֵמֶק הַנִּסְתָּר. טיקי, הציפור הכחולה, מתכונן לעזוב ולהמריא לדרום. הוא מחכה לחברתו יולה כדי להיפרד, אבל יולה נעלמה. בדרכו לפתרון התעלומה יפגוש טיקי דמויות שונות ומשונות, וכל זאת בשעה שהגל הגדול הולך ומתקרב… “סִפּוּרִים מֵהָעֵמֶק הַנִּסְתָּר” הִיא סִדְרָת סְפָרִים מְלֵאָה קֶסֶם שֶׁמְּגוֹלֶלֶת אֶת הַרְפַּתְקְאוֹתֵיהֶם שֶׁל יְצוּרֵי הָעֵמֶק הַמּוּזָרִים. כָּל סֵפֶר וכל

אבא ארך רגליים מאת ג’ין ובסטר “יום רביעי המדכא”   יום רביעי הראשון בכל חודש היה יום איום ונורא – יום שמצפים לו באימה, סובלים בגבורה ושוכחים במהרה. צריך היה לשטוף את הרצפות עד שיבהיקו, לאַבֵּק את הכיסאות מכל גרגר, לסדר את המיטות בלי שום קמט, ולקרצף, לסרק ולכפתר תשעים ושבעה יתומים קטנים ומתפתלים בתוך

עשרת אלפי הדלתות של ג’נוארי מאת אליקס א’ הארו זוכה פרס גפן 2021 כשהייתי בת שבע מצאתי דלת. נראה לי שעלי להבליט את המילה הזאת, כדי שיהיה ברור שאני לא מתכוונת לדלת המובילה לגינה, או לאיזו דלת רגילה שאפשר לסמוך עליה שתיפתח אל מטבח לבן-אריחים או אל חדר ארונות. כשהייתי בת שבע מצאתי דלת. הנה

מאת: מארק טוויין ערבי הקיץ היו ארוכים. החושך עדיין לא ירד וטום המשיך לבדוק את השריקה שלו, והנה הופיע מולו זָר – ילד קצת יותר גדול ממנו. מישהו חדש או מישהי חדשה, בכל גיל, הפכו מייד למוקד תשומת הלב של כל אנשי הכפר הקטן והעני סֶנט פּיטֶרסבֶּרג. בוודאי כשמדובר בילד לבוש יפה. לבוש יפה ביום

מאת: ג’יין אוסטן לפני כשלושים שנה התמזל מזלה של העלמה מריה ווֹרְד מהַנטינגטוֹן, שרכושה הסתכם בשבעת אלפים פאונד בלבד, והיא כבשה את לבו של סר תומס בֶּרטְרַם ממֶנספילד פַּארק שבמחוז נוֹרְתְהֶמפּטוֹן, וכך עלתה למעלת אשת בַּרוֹנֶט וזכתה בכל הנוחות והמותרות הנלווים לבית נאה ולהכנסה גדולה. הנטינגטון כולה היללה את הזיווג המעולה, ודודהּ, עורך הדין, אף