בשביל מה יש שירה? בשביל להגיד משהו מהלב בצורה הכי מדויקת שאפשר, ככה שאף מלה לא מיותרת ואף מלה לא חסרה – ובזכות הדיוק הזה, בכל פעם שקורא אותן מישהו שלבו מדבר באותה שפה, קורה נס ונוצר הקסם והמלים נכנסות ללבו ומעסות אותו. ואם לא ידעתם, עיסויי לב כאלה – שאפשר לקבל מכל צורות האמנות, כמובן, כולל משיר ברדיו – הם אחת התרופות הכי טובות נגד רעלני היומיום, בעיקר אם פה ושם צצה בזכותם גם איזו דמעה, ואז הלב מקבל גם עיסוי וגם שטיפה. באמת מוזר שרופאים לא רושמים לחולי לב תרופות כאלה: להאזין למוזיקה/ לנגן לפחות שעה ביום, לקרוא ספרות ושירה לפחות שעה ביום, ללכת למוזיאון פעם בשבוע. למשל.
וספר השירה של לי עברון ועקנין“דבר בלתי נראה” (פרדס, 2015) הוא אסופה של טיולי נפש, ארוזים כמו בונבוניירה: בכל עמוד ארוז בונבון, קח וצא לטיול. שפתה של המחברת התחבבה עלי כבר מתרגומיה המשובחים, ואולי לפיכך אין פלא שהנופים בטיוליה השיריים כה מוכרים לי, מבחוץ ומבפנים – “אֵילו מלים יפות! שלך?/ בנות כמה?/ מותר ללטף?/ בוא ואראה לך גם/ את שלי/ שְאל ואענה/ אשאל ותענה/ ובשתיקות וברווחים/ תֶחמַק ממני/ ובַמלים אטפס ואוֹחַז/ במחלפות שערךָ/ אל תתחלף/ הישאר” – ובשירי הגעגועים לאביה, רם עברון, שזכיתי להכיר (“האיש הזה/ שהוא לפעמים אתה/ עומד ברחוב./ אני רצה אליו…”). ולפעמים מספיק לקרוא התחלה של שיר וכבר הלחיים נרטבות מאליהן –”אני רוצה לגור בתוך טבור/ של איש טוב/ ולישון כמו חתול/ בעיגול/ מצונפת/ בטבורו של איש טוב/ ולעתים גם לצאת לטיול/ בצעד מקפץ…”. ונכון, כמעט כל המשוררים כותבים על אהבה, אבל כמה יפה היא עושה את זה, למשל בשיר “גודל האהבה”:
