מאת: באטריס פונטנל ומרק בוטון הספר באתר ידיעות ספרים

“לפני הלילה” מאת מרסל פרוסט, “הממריצים המודרניים” מאת אונורה דה בלזק “האדון הזה מדיף ריח יין,” אמרה בלחש אישה שכובעה לחך לא אחת את לחיי, וגם לחיי לחכה אותו בבלי דעת. אני מודה שהוקנטתי. “לא, גבירתי,” השבתי. “אני מדיף ריח מוזיקה.” יצאתי והצלחתי ללכת זקוף להפליא, הייתי רגוע וקר כמו אדם שלא העריכו אותו כערכו

מאת: קתרין פנקול “אני צריכה לקבל חבילה,” אמרה ז’וֹזֶפין קוֹרטֶס כשניגשה לאשנב בסניף הדואר של רחוב לוֹנשַם, ברובע השישה עשר של פריז. “מצרפת או מחו”ל?” “אני לא יודעת.” “מה השם?” “ז’וזפין קורטס. ק־ו־ר־ט־ס…” “הבאת את ההודעה?” ז’וזפין מסרה את הפתקה הצהובה המבשרת שהגיע דבר דואר. “תעודת זהות?” ביקשה בנימה יגעה הפקידה, בלונדינית לא טבעית שהצבע

מאת: דויד פואנקינוס כשסיפור מתחיל, יודעים. הבנתי מיד שמשהו קורה. כמובן, לא יכולתי להעלות על דעתי את התהפוכות שעוד יבואו. תחילה חשתי כאב עמום; רגישות בגב התחתון ותו לא. זה מעולם לא קרה לי, אין סיבה לדאגה. זה ודאי מתח שנובע מעומס הדאגות שהצטבר לאחרונה. סצנת הפתיחה התרחשה ביום ראשון אחר הצהריים; אחד מאותם ימי

מאת: דויד פואנקינוס שַׁרלוֹטֶה למדה לקרוא את שמה הפרטי מכתובת על מצבה. היא לא הייתה אפוא שרלוטה הראשונה. קדמה לה דודתה, אחות אמה. שתי האחיות קרובות מאוד, עד ערב אחד בנובמבר 1913. פְרַנְצִיסְקָה ושַׁרְלוֹטֶה שרות יחד, רוקדות, גם צוחקות. לעולם לא באופן מנקר עיניים. יש צניעות בגילויי האושר שלהן. אולי הדבר קשור באישיותו של אביהן.

מאת: דויד פואנקינוס באותו רגע לא ידעתי עליה דבר. היא עדיין הייתה אישה אחת מתוך שלושה מיליארד נשים: אלמונית בחיי. כן, באותו רגע עוד לא ידעתי את שמה: לואיז. עוד לא ידעתי שהיא מורה בבית הספר הזה כבר שלוש שנים, ושהשנה היא המחנכת של כיתה ג’. לא ידעתי שהיא לומדת משחק, אבל תפרוש מזה בקרוב

מאת: תומס וולף היו ימים בתחילת הסתיו — בספטמבר — שהקרקסים הגדולים באו העירה — “האחים רינגלינג”, “קרקס רוֹבּינסוֹן”, ומופעים של בּארנוּם ובֶּיילי, ואני חילקתי את עיתון הבוקר, ובאותם בקרים שהגיע הקרקס הייתי נחפז כמטורף במסלול שלי, בחשכה הקרירה והמרטיטה השוררת ממש לפני עלות השחר, ואחר כך הייתי חוזר הביתה ומקים את אחי מן המיטה.

מאת: ג’סי סימה קֶלְפּ נוֹלַד בְּמַעֲמַקֵּי הָאוֹקְיָנוֹס. מִגִּיל צָעִיר יָדַע שֶׁהוּא שׁוֹנֶה מִכָּל לִוְיָתָן חַד־שֵׁן אַחֵר. הַחַט שֶׁלּוֹ הָיָה קָצָר מִשֶּׁל הָאֲחֵרִים, טַעֲמוֹ בָּאֹכֶל הָיָה שׁוֹנֶה, וְהוּא לֹא הָיָה שַׂחְיָן כָּל כָּךְ טוֹב. לספר באתר מודן הוצאה לאור

מאת: לארה פרסקוט הדפסנו מאה מילים לדקה ומעולם לא החמצנו הברה. כל אחד משולחנותינו הזהים צויד במכונת כתיבה רוֹיָאל קְוַויֶיט דֶלַקְס ירקרקה, במכשיר טלפון חוגה שחור של וֶסטֶרן אֶלֶקטריק ובערימת פנקסים צהובים. אצבעותינו התעופפו על המקשים. לא חדלנו לתקתק. הפסקנו רק כדי לענות לטלפון או לשאוף מסיגריה. אחדות מאיתנו הצליחו לעשות את שני הדברים בלי