עשרת אלפי הדלתות של ג’נוארי מאת אליקס א’ הארו זוכה פרס גפן 2021 כשהייתי בת שבע מצאתי דלת. נראה לי שעלי להבליט את המילה הזאת, כדי שיהיה ברור שאני לא מתכוונת לדלת המובילה לגינה, או לאיזו דלת רגילה שאפשר לסמוך עליה שתיפתח אל מטבח לבן-אריחים או אל חדר ארונות. כשהייתי בת שבע מצאתי דלת. הנה

מאת: מארק טוויין ערבי הקיץ היו ארוכים. החושך עדיין לא ירד וטום המשיך לבדוק את השריקה שלו, והנה הופיע מולו זָר – ילד קצת יותר גדול ממנו. מישהו חדש או מישהי חדשה, בכל גיל, הפכו מייד למוקד תשומת הלב של כל אנשי הכפר הקטן והעני סֶנט פּיטֶרסבֶּרג. בוודאי כשמדובר בילד לבוש יפה. לבוש יפה ביום

מאת: ג’יין אוסטן לפני כשלושים שנה התמזל מזלה של העלמה מריה ווֹרְד מהַנטינגטוֹן, שרכושה הסתכם בשבעת אלפים פאונד בלבד, והיא כבשה את לבו של סר תומס בֶּרטְרַם ממֶנספילד פַּארק שבמחוז נוֹרְתְהֶמפּטוֹן, וכך עלתה למעלת אשת בַּרוֹנֶט וזכתה בכל הנוחות והמותרות הנלווים לבית נאה ולהכנסה גדולה. הנטינגטון כולה היללה את הזיווג המעולה, ודודהּ, עורך הדין, אף

מאת: תומס וולף …על נדודי נצח ושוב על פני האדמה… על זריעה, לבלוב, ועל קציר בָּשֵׁל־נוטף. ועל הפרחים הגדולים, על הפרחים המגוונים, על הפרחים הזרים שלא נודעו. היכן ינוח היגע? מתי יבוא הביתה הבודד בלבו? אילו דלתות פתוחות בפני הנודד, ובאיזה מקום, ובאיזו ארץ, ובאיזו עת? היכן? היכן יוכל תשוש הלב להשתקע לנצח, היכן יוכל

מאת: אחמד דני רמדאן מתוקות מכול הן הנשיקות שאנו חולקים במקומות אסורים. הנשיקה שגנבתי ממךָ במושב האחורי של מונית חשוכה ששוטטה ברחובות דמשק, בעוד הנהג מקלל את המחסומים ואת המלחמות; הפעם ההיא שמשכתי אותך אל תא המדידה בחנות H&M  בביירות והטבעתי את שפתיי על שפתיך; הנשיקה שנתת לי כשהסתתרנו בעומק העשב הגבוה בחוף רֶק בוונקובר. בשבילנו,

מאת: ז’ול ורן בשנת 1872, בבית מספר 7 בסאוויל רוֹאוּ, בֶּרלינגטוֹן גַרדֶנז — הבית שבו מת שֶׁרידֶן ב-1812 — התגורר פִילִיאָס פוֹג הנכבד, שהיה אחד החברים המיוחדים במינם והבולטים ביותר בריפוֹרְם־קְלָאבּ בלונדון, אף על פי שכנראה שם לו למטרה לא לעשות דבר שימשוך תשומת לב. את מקומו של אחד הדוברים הרהוטים ביותר בשבחה של אנגליה

מאת: מוריאל ברברי את רוב זמנה הפנוי העבירה הקטנטונת בין הענפים. כשלא ידעו היכן למצוא אותה, הלכו אל העצים. קודם כול אל עץ האשור הגדול שהתנשא מעל שיפוע הגגון הצפוני, שהיא אהבה לשבת עליו ולחלום בעודה משקיפה על התנועות בחווה, ואחר כך אל התרזה הזקנה שבגינת בית הכומר, מאחורי הגדר הקטנה שאבניה בוהקות. ואחרונים חביבים,

מאת: דויד פואנקינוס יום אחד עלה בדעתם של הוריי הרעיון המוזר להביא לעולם ילד: אותי. אני לא משוכנע שאני מבין את המניעים שלהם. וייתכן שגם הם עצמם לא ידעו אותם. אולי הם הביאו ילד לעולם בעיקר כי כך נוהגים כולם. אני עדיין מרגיש בתוכי את הדהודי השנים הראשונות שלי, שבהן ישבתי במרכז הסלון כמו מין

מאת: קתרין פולאן טוב להיות תמיד בדרך לאלסקה. אבל להגיע לשם — בשביל מה? התיק שלי ארוז. הלילה ירד. יום אחד אני עוזבת את מַנוֹסְק־לֶה־פְּלַטוֹ, מָנוֹס־לֶה־פְּלַטוֹ, חודש פברואר, הבַּרים לא מתרוקנים, עשן ובירה, אני מפליגה לסוף העולם על פני הים הכחול הגדול. אל הצלילוּת והסכנה, אני מפליגה. אני לא רוצה עוד למות משעמום, מבירה, מכדור

מאת: דויד פואנקינוס ב-1971 פרסם הסופר האמריקאי ריצ’רד בראוטיגן את “ההפלה”. מדובר בסיפור אהבה מיוחד למדי בין ספרן לבין אישה צעירה בעלת גוף מרהיב ביופיו. גוף שבמובן מסוים היא הקורבן שלו, כאילו היופי הוא קללה. וידה — זה שמה של הגיבורה — מספרת שגבר נהרג מאחורי ההגה בגללה; הנהג היה מרותק לעוברת האורח, שיפה כמותה